אז אחרי כמה טיסות הו-כה ארוכות. אחרי שנמלטנו מהבירוקרטיה בארץ רק כדי לפתוח חשבון בנק, לקנות רכב, לבטח אותו, לקנות סים, לשפץ את האוטו שיהיה לנו בית בחודשים הקרובים, ואחרי המון לילות בלי שינה בבית חב"ד שהיה בו כייף עד השעות הקטנות של הלילה, שגם ככה היו השעות של היום מבחינתנו (חמרמרת שכזאת), בסוף נהינו חולים.
כלומר, יהונתן נהיה חולה. ובגלל שאנחנו חולקים אוהל, אוכל, אוויר ואבק ומרב נהיתה חולה אחריו.
אז במקום לנוח לקחנו איתנו זוג חברים (שהם גם משפחה), והלכנו להוט-ווטר-ביץ', שזה חוף שבקטע ניו זילנדי מוזר, ברגע שאתה חופר בו עמוק מספיק בעזרת מעדר (כלומר - אם אתה לא ישראלי את שוכר מעדר ב-6$, אם אתה ישראלי אתה שואל ממישהו) מתגלה נביעה של מים רותחים שמבעבעים מתוך האדמה. הגלים מן הגאות של הים מוהלים את הקלחת הרותחת הזאת לטמפרטורה שנעים להיות בה.
מפה לשם, בבוקר שאחרי, יהונתן התעורר באתר הקמפינג שהיינו בו ושאל את נפשו למות. החברים חזרו בטרמפים (עובד כאן מעולה) לעיר הגדולה, ואנחנו התנחלנו אחר כבוד לשני לילות אצל זוג קשישים בשם אן ופליפ, שלעת זיקנה השתעממו והחליטו להפוך שאני חדרים בביתם היפה למקום לינה לתיירים. אם השיעולים שלנו גרמו להם להתחרט על הרעיון, זה לא היה ניכר לעין (במחשבה שנייה: אם היא יצאה לנופף לנו לשלום כשיצאנו אחרי יומיים, זה אומר שהיא ממש שמחה שאנחנו הולכים?).
המשך הטיול שלנו באזור קורמנדל כלל בעיקר תה עם דבש ומרקים, אבל גם ירידה לחוף (היפה בניו זילנד, כך אומרים), וטיול בעקבות עצי הקאורי הנכחדים. כל כך נכחדים עד שבכניסה למסלול הוצבו מברשות וסילוני מים לשטוף את הרגלים מזרעים זרים של צמחים פולשים שאנחנו עלולים לשאת איתנו מאדמת ניכר. עליה של שעה וחצי כדי לראות עץ קאורי הייתה לנו כל כך קשה, השתעלו, התנשפנו והקזנו דם בדרך למעלה. יש מצב שאנחנו לא בנויים לארץ הזאת.
רק בריאות.
