נאג'י

התחדשה לנו השבוע ששאלת הקיום של המטיילים בניו זילנד היא  - "לקנות או לשכור",

ובבית חב"ד אוקלנד מדברים על קנייה והשכרת רכב יותר מבכיתה י"א בישיבה תיכונית. בפער.

המושג החדש (ליהונתן כמובן...) "קיצוץ תחום" מתגשם בבית חב"ד, כשנפגשים אלו שירדו לפני שניה מהמונית משדה התעופה ואלה שחזרו חבוטים במקרה הטוב רק מהמוסך וממשחטת רכב במקרה הגרוע יותר. מסביב כולם מתווכחים; "עם בדיקת מוסך-אבל רק זו של ה-150$, בלי בדיקה- ממילא הבדיקה של ה-wof גרועה, עדיף רכב יקר, וואן יותר קל למכור מסטיישן ועוד...". כמובן שמי שיש לו רכב ברגעים אלו נוסע ברחבי ניו זילנד ולא נמצא כאן להשתתף בדיון הזה.

מה שאני לא מבין פה בניו זילנד זה איך לעזאזל אני ורכב שנת 89' חגגנו יום הולדת יחד אבל הוא נראה הרבה יותר טוב ועוד אחרי שעשה 304,000 ק"מ?!

מתברר שאם הנסיון המוטורי שלך כולל זחילה מתחת לרכב (גם בשביל להרים שקל שנפל לך מתחת...), החלפת נורה ברכב ו/או אתה יודע להצביע מספיק בביטחון על המנוע ולמצוא את הקרבורטור - חבר, אתה מוסכניק! ובענייני המוסכניקים כאן אנקדוטה קצרה: הם לבושים חולצה מכופתרת בתוך המכנסיים, הריצוף של המוסך ברמה של משרד עורכי דין בירושלים ואין להם חריץ מאחורה.

אז מי זה נאג'י ואיך הוא הצטרף אלינו?
נאג'י, ממוצא אירני, טויוטה קורולה סטיישן, שנת 99, 274,000 ק"מ בצבע לבן. ובצורה שתבטא יותר עמוק את הקשר בינינו: הסלון, המחסן וחדר השינה החדשים שלנו.

אם בעבר התכחשתי למנהגים שונים המיוחסים לעדות שונות כשפגשנו את הבעלים של מגרש המכוניות הבנו שפרסים קמצנים. במיוחד אם הם באמת נולדו באירן. אבל כמה שפרסי קמצן, ישראלים קשים יותר. למגרש נכנסים מטיילים צרפתים, גרמנים, שוודים- בודקים שהמיטה מאחור רחבה, שיש מקום לתיקים והשפצור לשולחן שנפתח לפינת קפה אכן עובד ומשלמים. בלי להתמקח בכלל.

הישראלים שנכנסים מפרקים למוסך כמה רכבים גם אם הם לא מבינים, מתמקחים על המחיר ובסוף עוד משגעים אותו שימלא להם דלק. בשורה התחתונה עדיף להיות אירופאי, במקום לחשוב כל היום, מי דופק אותך, ואיך לא לצאת פראייר. אתה בא, משלם, והולך שמח וטוב לב.

והיי, לא לספר לסוזי.

בתמונות: מימין - תקלה ראשונה, האגזוז ותיבת העימעום נפרדו לשלום.
משמאל - חדר השינה (עוד לפני השיפוץ והשמיכות).