בגדול ליד המושג אושר במילון צריכה להופיע תמונה של פוט-מאסז’.
אז בחרנו לטוס בדרך הזולה (יחסית) שהיא ארוכה (באופן מוחלט). המסלול
הוא בגדול ישראל-לונדון-בנגקוק-סידני-אוקלנד. כן, גאוגרפית זה ממש לא מסתדר. בעיקר
החלק של לנסוע מערבה כדי להגיע למזרח. אבל, כמו שאמרנו, 47 שעות, חמש מדינות, שלוש
יבשות. קצר זה לא.
שתי נקודות אור בהיטלטלות חסרת הרחמים הזאת: הראשונה, חברות התעופה, בריטייש ארוויז וקוואטן. לדיילות באמת היה אכפת מאתנו. כשביקשנו מהדיילת עוד
שמיכה ולא הייתה, היא כמעט בכתה בשבילנו שנגמרו השמיכות. השנייה, עצירה של עשר שעות בתאילנד. ואם
נדייק, עצירה שכללה מסאז' לרגלים. הדם שהפסיק לזרום שם במהלך הטיסות (טוב, נו, עוד
לפני כן), חזר אלינו.
ומשהו על קארמה – לפני הטיסה יהונתן ראה באיזה פורום שמישהו שכח את רישיון הנהיגה
שלו בארץ, והוא מחפש מישהו שיוכל להביא לו אותו לאוקלנד. אז הוא דיבר אתו,
פגשנו את אבא שלו בשילת, והבאנו לו את הרשיון. מפה לשם הבחור אמר שהוא באזור אז הוא יבוא לאסוף אותנו
מהשדה. כשמישהו אוסף אותך מהשדה במדינה זרה, אתה מרגיש הרבה יותר בבית.
